האחדות הלוחמת ״נחתמה בדם״

מלחמת חרבות ברזל מתנהלת באווירה של פלגנות ושסע בעם וּבהנהגתו, אך הלוחמות והלוחמים מעידים באמירותיהם וּבמעשי-הגבורה שלהם, שאצלם קיימים חברוּת, שותפות ואחדות, בלי קשר לרקע שלהם וּלדעותיהם הפוליטיות. אחדות לוחמת קמה ביישוב היהודי כבר בסתיו תש״ו (אוקטובר 1945), עם הקמתה של ״תנועת המרי העברי״, ששמה קץ ל״סזון״ (׳הגדול׳), ויצרה שיתוף-פעולה בין המחתרות השונות.

מאת: יוסף קיסטר
10/10/2024

האמונה, שקיננה בקרב חברי האצ״ל ורבים ביישוב העברי באשר להקמת אחדות לוחמת, התגשמה. התקיימו פגישות אחדות בין ראשי שלושת הארגונים: משה סנה וישראל גלילי (ה״הגנה״, לרבות הפלמ״ח), מנחם בגין (האצ״ל), נתן פרידמן ילין-מור (לח״י), שבעקבותיהן קיבלו נציגי ה״הגנה״ את עמדת מפקדת האצ״ל, לפיה תישמר עצמאותם הארגונית של שני הארגונים ״הפורשים״. עם-זאת, תהא ההכרעה על ביצוע פעולות צבאיות נגד השלטון המנדטורי שמורה למפקדת ״תנועת המרי העברי״. מפקד האצ״ל, בגין, ציין, כי ההסכם בין ה״הגנה״ והסוכנות היהודית לבין שני הארגונים, אצ״ל ולח״י, ״לא נכתב בדיו,
אך נחתם בדם״. לדבריו, התנאי היסודי שלו היה- ״מצוות עשה״.

״תנועת המרי העברי״ יצאה לדרכה ב״ליל-הרכבות״
אמנם ההסכם הגביל את אצ״ל ואת לח״י לפעולות מתואמות ומאושרות, למעט פעולות ״רכש״ (לקיחת אמל״ח ממחנות-צבא בריטיים), אך שני הארגונים מילאו אחריו לא רק לפי רוחו, אלא גם לפי האות הבלתי-כתובה שלו. היו אמנם תקלות בהמשך, אך הכול טופל ברוח טובה ומתוך רצון לשמר את האחדות הלוחמת. ואותה אחדות קמה והייתה.

״תנועת המרי העברי״ יצאה לדרכה ב״ליל-הרכבות״ — יום-השנה להצהרת בלפור, כ״ה בחשוון, תש״ו (1 בנובמבר 1945). אצ״ל ולח״י פעלו במשותף בהתקפה על תחנת-הרכבת המרכזית של ארץ-ישראל בלוד ובהשמדת מתקניה. ה״הגנה״ (פלמ״ח) פעלה בהרס התשתיות של מסילות-הברזל ובפיצוץ עשרות גשרים וגשרונים (ב-153 נקודות של מסילות-הברזל בארץ). איתן לבני, מפקד המבצעים של האצ״ל, שהיה גם חבר המפקדה הראשית ומפקד הפעולה (סגנו היה חבר לח״י, שאול הגלילי), כתב, כי הפעולה נועדה להימשך כשלושים דקות. אך הפעם, מאחר שפעולה זו לא הייתה משולבת בפעולות אחרות, לא היה חיוני לשמור על תזמון מדויק. כך הוא חשב... באיחור של 90 דקות, התקרב הכוח לנקודת הפריצה בגדר. לבני טעה. לא ידע שחבריו למטה המבצעי של תנועת המרי העברי, משה סנה ויצחק שדה, העלימו ממנו מידע חיוני על פעילות ה״הגנה״ (פלמ״ח) באותו הלילה... זו נפרצה בשקט בידי אנשי-הרתק… ותשעה חבלנים נכנסו פנימה, בפיקודו של סגן מפקד הפעולה, חבר לח״י, שאול הגלילי. החבלנים נשאו עמם מטענים במשקל של קילוגרם וחצי כל אחד. ״החבלנים התקרבו בשפיפה לעבר הקטרים, שהטילו צל גדול על סביבתם. ברגע זה ממש הבחינו בהם החיילים הבריטיים, שהגנו על המקום, ופתחו עליהם באש.״1 לבני ציין, שלא היה ידוע לו על פעולות ה״הגנה״ באותו הלילה, שנודע לימים כ״ליל-הרכבות״.

לבני עצמו היה נציג האצ״ל (ולרוב גם נציג לח״י) במטה-המבצעים של תנועת המרי העברי. משמע, מִפקדת תנועת המרי העלימה מידע חיוני משותפיה, נציגי אצ״ל ולח״י- דבר שעלול היה להסתיים באסון גדול, מפני שפעולות ה״הגנה״ ברחבי הארץ הזעיקו את הבריטים, והם תגברו את כוחותיהם באזורים רגישים מבחינה צבאית. ״לתחנת-הרכבת בלוד היתה, כאמור, חשיבות אסטרטגית וחשיבות לוגיסטית ממדרגה ראשונה, והצבא היה ערוך להגנתה. מכאן גם הבזקי-האור הרחוקים, שקידמו את פנינו באופק.״2

התקפה משולבת של אצ״ל ולח״י
״המשקיף״, עיתון יומי לאומי, יומון המפלגה הרביזיוניסטית, יצא בכותרת ראשית: ״רשת-הרכבות בארץ-ישראל נחבלה ב-50 מקומות״, וּבכותרת המשנית דיווח: ״הותקפו מתקני-זיקוק בחיפה, וטובעו 3 סירות משמר-החופים; נהרגו חייל בריטי, נוטר ערבי, 3 עובדי-רכבת ערביים ואחד המתקיפים.״ (״המשקיף״, 2 בנובמבר 1945). זה האחרון – ״אחד המתקיפים״ – היה לוחם האצ״ל יששכר וגמן (דרכי) הי״ד, יליד לודג׳, פולין, י׳ בטבת תרפ״ה, (6 בינואר 1925). וגמן-דרכי (״סמל משה״) הצטרף לפעולה, אף שעד זמן קצר לפני-כן היה מרותק למיטתו במשך ארבעה חודשים, בשל פציעתו הקשה בפעולת האצ״ל בפיצוץ בניין הבולשת הבריטית ביפו. ואכן, בתחילה לא רצו מפקדיו לשתפו בפעולה, בשל מצבו הבריאותי, וטענו שהוא עדיין זקוק למנוחה. ״לבסוף השפיע על מפקדיו, ובראש כיתת-חבלנים יצא למקש את מסילת-הברזל ולחבל בתחנת-הרכבת בלוד. בעודו רץ בראש אנשיו בשטח התחנה, ומנסה לחסל את התנגדות האויב, נפגע ונפל חלל.״

וגמן עלה ארצה עם הוריו בעודו ילד. המשפחה השתקעה בתל-אביב, והוא למד בבית-הספר ״בילו״ ובגימנסיה ״מונטפיורי״. לשורות האצ״ל הגיע מתנועת בית״ר בשנת 1939. כשהכריז מנחם בגין, מפקד ה״ארגון״, על המרד, עזב וגמן את עבודתו באריגה, והחל לעבוד במחתרת בייצור חומרי-נפץ ובארגון יחידות-המחץ (׳הי״ם׳) של ה״ארגון״. כמו-כן שימש כמדריך ראשי בקורס למפקדי ׳הי״ם׳.

הפעולה בתחנת-הרכבת בלוד הייתה אחת מפסגות-חייו בשירותו הקרבי באצ״ל (זכרם נצח, עמ׳ 98). ההתקפה המשולבת של אצ״ל ולח״י נערכה על תחנת-הרכבת ועל מחסן-סחורות בלוד. נגרם נזק רב לתא-איתות, לרכבת ולשלושה קטרים. בשעת ההתקפה נהרג חייל בריטי ושני ערבים, עובדי-הרכבת, סבורים, כי גם נוטר ארצישראלי נהרג. כמו-כן, חייל בריטי, נוטר ארצישראלי ושישה מעובדי-הרכבת נפצעו. מאוחר-יותר נמצאה בקרבת-מקום גווייתו של אחד מאנשי הכוח התוקף.

״בשעת ההתקפה על תחנת לוד הועלה מוסך הקטרים באש, ומוקשים הוטמנו תחת כמה קטרים.״ כתבים צבאיים שביקרו במקום מסרו, כי ההרוג מהכוח התוקף [אצ״ל] הוא ישעיהו (יששכר) וגמן מתל-אביב, נמצא בפרדס סמוך לתחנת-הרכבת, ולידו רובה צבאי בריטי חדש. מפקד-הפעולה, לבני, סיפר, כי קיבל את הידיעה על מותו של וגמן מפצעיו מהאחות ״טופסי״ (מלכה יפת). הוחלט, בשל הנסיבות, להשאירו מאחור על האלונקה, כדי שהבריטים יפנו אותו. וכך היה. בבוקר העבירו הבריטים את גופתו ל׳חברה קדישא׳ בתל-אביב, והוא נקבר בבית-הקברות של נחלת-יצחק.

״הפורשים״ היוו כוח מיומן וחשוב במערכה לגירוש הבריטים מהארץ
החלה נסיגה לכיוון פתח-תקווה. המטרה הייתה להגיע לשטח-הכינוס עוד בטרם יעלה השחר. ״כשהתקרבנו להצטלבות כפר-ענא–יהודייה, ראינו שריוניות צבאיות מסוג Bren Carrier עוברות בצמדים על הגשרון של מעביר-המים הגדול... השתופפנו מתחת לגשר.״3 צמד-שריוניות נוסף נע גם הוא לכיוון תחנת-הרכבת בלוד, כדי ללכוד את הכוח התוקף, אשר כבר עזב את התחנה ההרוסה. הכוח הנסוג הגיע בסוף ליעדו בפרדסי פתח-תקווה, שם המתינו לו המחסנאים, שאספו את הנשק.

מטעם השלטונות, נמסר לכתבים, בוצעה ההתקפה על תחנת-הרכבת בלוד, כאשר שומרי-התחנה וכוחות-הביטחון היו בכוננות, היות שקיבלו מידע על התפוצצות סמוך לחצות בתחנת-הרכבת בירושלים. פצצה שהונחה מתחת לקרון רכבת התפוצצה, אך הסבה נזקים לפסים בלבד, ואילו הקרון כמעט לא ניזוק. אמדו את הנזק ברבע מיליון לא״י ויותר. פעולה מכוננת זו של הריסת תחנת-הרכבת הגדולה ביותר בארץ-ישראל, על מתקניה, בידי אצ״ל ולח״י הוכיחה, הן לשלטונות הבריטיים והן להנהגת היישוב היהודי, כי ארגונים אלה, ״הפורשים״, הם כוח רציני, מיומן וחשוב במערכה המשולבת של כל כוחות-המגן לגירוש הבריטים מארץ-ישראל. היישוב העברי, שידע מחלוקות מבית ומתחים פנימיים, זכה בלילה הזה של פעילות מבצעית משותפת, אך עדיין לא מתואמת, ל׳ירח-דבש׳, שנמשך כעשרה חודשים.

(1) איתן לבני, ה״מעמד״ – מבצעים ומחתרת, הוצאת עידנים, ספרי ידיעות אחרונות, תל-אביב תשמ״ז, 1987, עמ׳ 142.
(2) שם
(3) שם, עמ׳ 143.

לכתבה המקורית בעלון ״בברית חיילי האצ״ל״ מתשרי תשפ״ה – אוקטובר 2024, עמודים 6 ו-7, שבו התמונות מופיעות.